פסק-דין בתיק ע"א 4110/04

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט ע' ג' חג' יחיא) מיום 16.11.04 בת"א 195352/02.

2.         הרקע

(א)                סהר - חברה לביטוח בע"מ (להלן: " סהר") הגישה נגד המערער ונגד משיבה 1 (להלן: " המשיבה") תביעה בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 11.4.01 בין אוטובוס שהיה נהוג על-ידי מבוטח שלה לבין רכב פרטי שהיה נהוג על-ידי המערער, ושהמשיבה היתה המבטחת שלו בביטוח צד שלישי.

(ב)                 תביעת סהר הוגשה לאחר שהיא שילמה את תגמולי הביטוח למבוטח שלה.

(ג)                  ביום 23.4.04 ניתן תוקף של פסק-דין חלקי להודעה שהגישו ב"כ הצדדים לבית משפט קמא, שהגיעו להסכמה שהמערער והמשיבה ישלמו לסהר 90% משעור הנזק, ובית המשפט יכריע אך ורק במחלוקת שבין הנתבעים לבין עצמם, דהיינו, בין המערער לבין המשיבה.

(ד)                 ביום התאונה לא היה רשאי המערער לנהוג ברכב שבו נהג, שכן הרכב לא עבר את מבחני הרישוי, לא היה תקין לנוע בכביש, וניתן כלפיו צו איסור תנועה בכביש מטעם משרד התחבורה. לטענת המשיבה, בכך שהמערער נסע ברכב, הפר הוא תנאי יסודי בפוליסת הביטוח, ועל כן היא פטורה מחבותה. המערער טען, מנגד, שהפוליסה לא הומצאה לו כלל, וגם אם היתה בידיו, ההוראה בפוליסה שעליה מתבססת המשיבה אינה ברורה.

3.         פסק-דינו של בית משפט קמא

(א)        השופט הנכבד קיבל את טענת המערער שהסעיף הרלוונטי בפוליסה אינו ברור, וקבע שאין הוא נזקק להכרעה בשאלה אם הפוליסה הומצאה למערער, אם לאו. עם זאת, קבע השופט הנכבד, שיש לקבל את טענת המשיבה שהמערער הפר את תנאי הפוליסה לנוכח העובדה שהוא נהג ברכב שידע שהיה אסור לתנועה בכביש,  ולקח על עצמו סיכונים מעבר לאלו שהמשיבה התחייבה לשפותו בגינם.

(ב)        השופט הנכבד תמך את קביעותיו בכך שהמערער הועמד לדין על עבירה של נהיגה ברכב שנמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך (תקנה 27 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1969), והורשע. השופט אף הדגיש שהמערער אינו כופר שידע על הליקויים (כיוון גלגלים קדמי ואחורי, ציריות גומיות לקויות, וליקוי בתפוח סרן פין מרכזי), ידע שאסור לו לנסוע ברכב זה - ובכל זאת נהג בו.

(ג)         לנוכח התשתית העובדתית האמורה, קבע השופט הנכבד שמאחר שמדובר בליקויים בעלי אופי בטיחותי, שהמערער ידע עליהם, ושאינם  ליקויים פעוטים - אין להטיל על המשיבה חבות ביטוחית. לדעת השופט הנכבד, אין צורך בסעיף מיוחד בפוליסה וכדבריו: " החובה להחזיק את הרכב במצב תקין, בצורה סבירה, הנה חובה מובנית בתוך מערכת היחסים בין הנוהג ברכב וכלל הציבור ובין הנוהג ברכב ובין מבטחיו" (עמ' 10 לפסק-הדין), וכן: " חברת ביטוח שמבטחת רכב, מותר לה להניח כי בעל הרכב יחזיק אותו במצב ראוי לנסיעה בזמן שהוא נוסע בו".

(ד)        השופט הנכבד סיכם את דבריו באומרו (בעמ' 12): " הנתבע נהג ברכב במצב ששום חברת ביטוח סבירה לא היתה מבטחת אותו במצב בו נהג בו הנתבע גם ללא סעיפים ספציפיים".

            מלוא האחריות הושתה על המערער - ועל כך הוגש הערעור.

4.         הטענות בערעור

(א)        המערער טוען שטענתו העיקרית לא נידונה כלל. הטענה היתה שעל פי חוק הפיקוח על עסקי הביטוח, התשמ"א-1981, ועל-פי התקנות שהותקנו מכוחו והפוליסה התקנית - אין המשיבה יכולה להחריג כיסוי ביטוחי אלא רק על-פי הפוליסה התקנית.

            לטענת המערער, לא היה בית משפט קמא רשאי להתעלם מהוראות קוגנטיות של החיקוקים, ולא היה רשאי לאיינן אגב אורחא, ולאיין לחלוטין את משמעות הפוליסה.

(ב)        עוד טוען המערער שאף אם היה עומד הנושא לבחינה בתקיפה ישירה לא היו מתמלאים 4 התנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון (בג"צ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147 (1993)).

(ג)         המערער כופר בקביעה שהפר את תנאי הפוליסה, וגורס (סע' 8 לסיכומים) שקיימות סתירות בפסק הדין בנושא זה.

(ד)        ב"כ המערער מציין שהמערער הורשע על מעשיו ונענש בחומרה, ואין כל הצדקה שייענש שוב בשלילת תגמולי הביטוח.

5.         דיון והכרעה